רשמים מסדנת ציור בטבע בדגש בע"ח, עמק החולה

כשראיתי לפני כחודשיים פרסום לגבי סדנת ציור בע"ח בעמק החולה – כבר התחלתי להתרגש… הרגשתי כאילו סדנה זו תוכננה במיוחד עבורי! לאחר שנרשמתי וקיבלתי את תכנית הסדנה, המפרטת מי המורים ומה נעשה בכל אחד מארבעת ימי הסדנה – גברה הציפיה. היה לי ברור שאני עומדת בפני חוויה מיוחדת במינה. עכשיו, אחרי שחזרתי הביתה אני מבינה שלא היה לי מושג מה באמת אני עומדת לעבור…

היינו קבוצה קטנה מאד של ציירות, ולרשותנו עמדו שני מורים נפלאים, בעלי ניסיון רב בציור בשדה: עמיר בלבן (צפר, צייר, ומנהל תחנת הצפרות בירושלים) ורוברט גרינהף מאנגליה (צייר ציפורים – כן, זה המקצוע שלו!).

עמיר בלבן מדגים ציור בסדנה

בוב גרינהף מדגים ציור בעזרת טלסקופ

כמו כן עמד לרשותנו מיניבוס צמוד, שהורשה להיכנס לתוך שטח אגמון החולה, כך שיכולנו להגיע לכל נקודה שבה רצינו לצייר עם כל ציוד הציור (מבלי להתאמץ בסחיבה…) והיו לנו מספר טלסקופים – כמעט טלסקופ אישי לכל אחת. היו אפילו הזדמנויות שבהן קיבלנו עגלת מסתור רתומה לטרקטור – כולה רק עבור קבוצתנו הקטנה. כך שהתנאים היו מצוינים ומפנקים ביותר.

גם הטבע מצידו שיתף פעולה באופן מושלם –מזג אויר נעים ביותר, נוף יפהפה ומגוון ציפורים ובעלי חיים אחרים שהגיעו לדגמן במיוחד עבורנו…

אז הכל נהדר – אבל מה עושים עם זה? איך בעצם מעבירים את כל הטבע השופע וההתרחשות הפעילה אל הדף?!

צילום: דפנה פולק

מה שלמדתי בסדנה הזו זה שקודם כל צריך פשוט לעבוד. גם כשלא יודעים ממה להתחיל – נותנים לעיפרון לנוע על הנייר. במשך ימי הסדנה שמענו שוב ושוב את קולו המדרבן של עמיר: "לא להפסיק לרשום!" ואנחנו רשמנו – עוד דף ועוד דף.

באחד התרגילים קיבלנו פוחלץ של פרפור עקוד. שמחנו שהנה, נוכל עכשיו לצייר בנחת, לשים לב לפרטים… אבל לא. בסדנה הזו אפילו הפוחלצים זזים! כל שתי דקות סובב עמיר את הפוחלץ לכיוון אחר – "לא להפסיק לרשום!" ואז לפתע, כוסה הדוגמן שלנו והוסתר כולו. ושוב – "לא להפסיק לרשום! תשתמשו בזיכרון!"…

פרפור עקוד - רישומים לפי פוחלץ

לאט לאט התחלנו להבין איך להתמודד עם התנועה של הציפור. אחד הפתרונות, למשל, הוא לבחור בציפורים שנמצאות בתנוחות יחסית יציבות – שלדג לבן-חזה מתצפת מענף גבוה, סייפנים ישנים באגם על רגל אחת, להקת עגורים אוכלת בשדה, קורמורנים מתחממים בשמש…

רישום צבעוני - סייפנים במנוחה באגם

בעיה נוספת בציור חיות בר בטבע היא המרחק. ברוב המקרים אי אפשר להתקרב אליהם יותר מידי. כאן נכנס לתמונה הטלסקופ. וכך מציירים – פחות או יותר עין בטלסקופ ועין על הדף… התצפית הארוכה והאינטימית, שנעשית תוך כדי ניסיונות לתרגם את המראה לקווים וצורות – גרמה לי להבחין בפרטים ודקויות, בדפוסי תנועה והתנהגות, דברים שלא הייתי מגלה בשום דרך אחרת.

התנסות ברישום תוך התבוננות בטלסקופ

רישום של אנפה אפורה

אבל היתה לנו גם הזדמנות אחת שבה לא נזקקנו לטלסקופ: מפגש קרוב-קרוב עם ציפורים, בתחנת הטיבוע של האגמון. שם החזקנו אותן ביד ויכולנו להתבונן ולרשום את הפרטים הכי קטנים.

עמיר בלבן מחזיק כחול חזה בתחנת הטיבוע

רישומים בתחנת הטיבוע

אחד הרגעים המרגשים: אני משחררת ציפור! צילום: דפנה פולק

חיות בר רבות פעילות דווקא בלילה. אז איך אפשר לצייר אותן? נסענו בעגלת מסתור, חמושים בפרוז'קטור, מחפשים נצנוץ עיניים בחושך… בכל פעם שגילינו חיה עצרנו והתבוננו בה באור הפנס עם משקפת. אבל איך מציירים? הדף חשוך לחלוטין! מציירים "ציור עיוור" בלי לראות מה יוצא על הדף. קו עולה על קו, עין עולה על רגל… ואיכשהוא אפשר עדיין לזהות שרשמתי חתול ביצות…

תרגיל "רישום עיוור" בלילה - חתול ביצות

עוד אתגר שבו נתקלתי היה המרחב שסביב. היו רגעים שבהם העניין היה בהתרחשות הכללית, באווירה ובנוף. ברגעים האלה לא רציתי להתבונן דרך טלסקופ אלא לנסות להעביר לדף את הרגע המיוחד, עם מכלול התחושות – מראות, קולות, רוח, תאורה… אחת החוויות החזקות ביותר הייתה הזריחה מול האגמון. הרגשתי שאני יושבת בתוך ציור סיני – אור חיוור, ערפל סמיך עוטף הכל, אוויר קפוא. מולנו, בתוך האגם עשרות אלפי עגורים מתעוררים ומתעופפים לשדות הסמוכים, קבוצה אחר קבוצה. פטפוט העגורים מחריש אוזניים. מי האגם מוארים וחלקים כמראה. אין צבעים – הכל בגווני אפור-לבן-שחור. ואז מתחילה לבצבץ השמש מאחורי ענן. מקשטת את התמונה בעיגול צהוב-כתום. אפשר להביט בה ישירות מבעד לשמיכת הערפל. צלליות של עגורים חולפים במעוף על פניה…  שיא הקיטש!… מה כבר אפשר לעשות מול רגע שכזה? הפתרון שלי היה לנסות לתמצת, לצמצם. להכניס את הרגע הענק ורב הפנים הזה לתוך בקבוקון-תמצית מרוכז ואותו לזקק אל הדף. זה קשה, וזה בעיקר מתסכל. אבל ממש כיף לנסות, גם כשברור שבתחרות מול היופי הזה אין סיכוי לנצח.

עגורים בזריחה באגמון החולה

מציירים בשעת זריחה מתוך עגלת מסתור. צילום: דפנה פולק

עגורים בזריחה - צבעי מים

ואז – בסופו של דבר נשאלת שאלת-השאלות: בשביל מה בכלל? ולמה לא לצייר לפי תצלומים? יש לי ניסיון רב בציור בעלי חיים שנעשה תוך התבוננות בתצלומים. וכפי הנראה גם אמשיך לעשות זאת בעבודתי על איורים. אבל אין ספק שהחוויה אחרת לגמרי וגם התוצאה המצוירת שונה מאד. התשובה אולי עדיין לא ברורה לי עד הסוף. אבל ברור לי שאני כבר לא יכולה לחכות לפעם הבאה שאוכל לצאת לצייר חיות בטבע!

עגורים בשדה - צבעי מים

חזרתי מניו יורק המושלגת, בה השתתפתי בכנס לסופרים ומאיירים לילדים של אגודת SCBWI. (למי שעוד לא מכיר – אגודה בינלאומית גדולה לסופרים ומאיירים לילדים, עם סניף גם בישראל).

מבין כל הנושאים הרבים שעלו בכנס, היה אחד שריתק אותי במיוחד: מה תעשה המהפכה הדיגיטלית לספרים שאנו מכירים? איך ייראו ספרי הילדים של העתיד?

בהמשך הכתבה, אשתף אתכם בדיון מעניין זה. אבל קודם – כמה חוויות, בכל זאת – ניו-יורק!

הנוף מהאמפייר-סטייט, טיימס-סקוור, סנאי בסנטרל פארק, נגיסה בשלג...

ועכשיו לכנס. קודם כל – הייתה זו חוויה יוצאת דופן להיות באולם אחד עם 1200 סופרים ומאיירים לילדים, ולעסוק במשך שלושה ימים רק בסיפורים ובאיורים.

נהניתי מאד לפגוש ואף להתיידד עם כמה סופרים ומאיירים מרחבי העולם.

מפגש מנהלי scbwi מסביב לעולם: מאנגליה, סקוטלנד, גרמניה, יפן, צרפת, יוון וישראל!

במהלך הכנס שמעתי מגוון של הרצאות מעניינות:

מה המו"לים והעורכים רוצים לראות כשהם מחפשים מאייר? איך המאייר יכול לשווק את עצמו בעזרת האפשרויות החדשות הקיימות כיום ברשת? איך יוצרים ספר מאוייר (פיקצ'ר-בוק) מעולה? איך כותבים ומאיירים סיפור מצחיק? היום האחרון של הכנס הסתיים בהרצאה מרגשת ומעוררת השראה של הסופרת לינדה סו-פארק שהחליטה לנפץ מיתוס מקובל ואמרה "כולם אומרים לכם תמיד – תאמינו בעצמכם וכך תצליחו. אבל לפעמים זה לא הדבר הנכון. אל תאמינו בעצמכם, במקום זאת – האמינו בעבודה. הפנו את הפוקוס שלכם אל הסיפור שאתם כותבים או מאיירים, ופשוט האמינו בעבודה".

השתתפתי גם בתערוכת המאיירים והצגתי בה איור שלי. למי שקרא את הפוסט הקודם שכתבתי על "איך בוחרים איור אחד?!" – תוכלו בתמונה הבאה לראות את הבחירה שעשיתי בסופו של דבר לתערוכה. אבל כדי לא לקפח את האיור השני שאיתו התלבטתי, הדפסתי גם אותו על הגלויות שמונחות לחלוקה מתחת לציור…

בתערוכת המאיירים בכנס, ליד הציור שלי

מבקרים בתערוכת המאיירים בכנס

ועכשיו, כפי שהבטחתי – אספר לכם על הדיון בכנס שבו ניסו המרצים לחזות: איך ייראו ספרי הילדים של העתיד?

צפינו על המסך בהדגמות של כמה אפליקציות חדשניות שעיבדו ספרי ילדים מאוירים לספרים דיגיטליים. האפליקציה נצפית (ונשמעת) במסך מגע (אייפד או אייפון למשל) והילד הופך לשותף פעיל – מזיז את הדמויות והחפצים, מסובב, מקפיץ, הופך מצד לצד…

קולין הוסטין, מנהל המדיה הדיגיטלית בהוצאת דיסני, אמר שבעתיד במקום סופרים יהיו "יוצרי תוכן". את התכנים שהם ייצרו ניתן יהיה לצרוך באופנים שונים ומגוונים: תכנית טלוויזיה, סרט, ספר, אפליקציה לאייפון או לאייפד ועוד.

ג'ון קרלין, מייסד חברה לעיצוב ופיתוח דיגיטלי דיבר במונחים מעט יותר דרמטיים. הוא אמר שאנחנו נמצאים כיום בפרה-היסטוריה של עידן המדיה הדיגיטלית. לדעתו, המהפכה עדיין לא התחילה והוא סבור שמרגש במיוחד להיות עדים לפתיחתה של תקופה חדשה מפני שכעת בכוחנו להשפיע על האופן והכיוון שאליו יתפתחו החידושים. עכשיו הזמן שבו מתעצבים הדברים לא רק מבחינה טכנולוגית אלא גם מהבחינה הרעיונית.

ג'ון אמר שעלינו להפסיק לחשוש מפני הטכנולוגיה ולהתחיל להתייחס למדיום החדש באופן יצירתי. כרגע, כאשר הופכים ספר ילדים מאויר לאפליקציה, למעשה לוקחים את הספר ו"מעתיקים" אותו למדיה דיגיטלית. מרבית האפשרויות האינטראקטיביות משמשות כתוספות קישוטיות או משחקיות לסיפור. האתגר, לדעת ג'ון, יהיה ליצור בעזרת הטכנולוגיה משהו חדש ושונה, שיהיה מספק ואיכותי בפני עצמו ולא חיקוי דיגיטלי של ספר. האינטראקטיביות צריכה להפוך למשהו משמעותי המשפיע על עצם הסיפור, החוויה והתקדמות העלילה, ולא לתפקד רק כגימיק.

רובין פפר, אחד המו"לים החשובים לילדים בארה"ב, הצטרף לדעתו של ג'ון קרלין וכדוגמא הקרין קטע מאחד הסרטים הראשונים שנוצרו בקולנוע. הוא ביקש שנשים לב שהסרט נראה כמו הצגה מצולמת. כלומר, הסרטים הראשונים היו בעקרון חיקוי להצגות, כי זה מה שהכירו באותה תקופה, ולקח זמן עד שיוצרי הסרטים מצאו את הדרך לנצל את האפשרויות הגלומות ביצירה הקולנועית, ופיתחו צורת אמנות שונה וייחודית, הנפרדת מאמנות התיאטרון.

לכן, רובין חושב שגם הספרים הדיגיטליים לילדים יקבלו עם הזמן צורה שונה מהספר שאליו התרגלנו.

למשל – הפעולה של הפיכת הדף בספר המאוייר, היא חלק משמעותי כיום בבניית העלילה, יצירת מתח, ציפייה, הפתעה ועוד – אך אינה קיימת במדיה הווירטואלית. שם לא הופכים דפים…

הספר הווירטואלי אינו מודפס על נייר, ולכן גם לא קיימת בו המגבלה של מספר עמודים. כיום, מרבית ספרי הילדים (הכוונה לפיקצ'ר-בוקס – אולי שמישהו ימציא לזה כבר שם בעברית…), מודפסים על 32 עמודים. מספר העמודים הזה נגזר מגודל הגיליון שעליו מודפס הספר, ומחישוב כלכלי של עלות הפקת הספר. מה יקרה ברגע שמגבלה זו כבר לא תהיה קיימת? מה יהיה אז אורך הספר הדיגיטלי האידיאלי לילדים?

עוד שאלה מעניינת שעלתה בפאנל: אם הדמויות בסיפור יכולות לזוז ולהשמיע קולות והקורא יכול להניע אותן – האם זה בכלל ספר? ואם כן – היכן בעצם עובר הגבול בספר דיגיטלי בין ספר, משחק וסרט אנימציה? כדי להבין זאת עלינו להבין לעומק מה הוא בעצם ספר ילדים.

ועוד שאלה, שלטעמי היתה צובטת לב במיוחד: אם הספר הדיגיטלי יכול לספר בעצמו את הסיפור בקול, האם ייעלם מהעולם המנהג של הורה המקריא סיפור לילדו לפני השינה? האם בעתיד נשלח את ילדינו למיטה עם האייפד, שיספר להם סיפור?

הרבה סימני שאלה עלו בפאנל זה, והמון נקודות למחשבה.

אבל היה דבר אחד שעליו הסכימו כל המרצים, וחזרו עליו במהלך היום שוב ושוב:

המרכיבים הבסיסיים והחשובים ביותר בספר ילדים – הם סיפור טוב ודמויות מעניינות.

וזה, ככל הנראה, לא הולך להשתנות לעולם.

בכל פעם שהצגתי איורים שלי בתערוכה, או ערכתי מחדש את תיק העבודות שלי, נאלצתי לבחור מבין האיורים שלי את האיורים הכי-הכי… אלו שהכי יפים או חזקים בעיני, אלו שמייצגים הכי טוב את היכולות שלי, את סגנון העבודה שלי, את מי שאני. בחירה כזו  תמיד מלווה בלבטים רבים. אבל אף פעם לא חשבתי על מקרה שבו אצטרך לבחור באיור אחד בלבד. והנה, זה קרה.

בחודש ינואר אני נוסעת להשתתף בכנס בניו יורק לסופרים ומאיירים לילדים. הכנס נערך מטעם האגודה הבינלאומית

SCBWI – society of children's book writers & illustrators

שבה התחלתי בימים אלה לכהן כמנהלת של הסניף הישראלי. במסגרת הכנס ייערך גם יום שלם של הרצאות וסדנאות המוקדש למאיירים. כל מי שמשתתף ביום זה, רשאי להציג איור אחד שלו בתערוכת איורים. המיוחד בתערוכה זו הוא הקהל שיבוא לצפות בה. מדובר בכמה מאות מבכירי תעשיית ספרי הילדים בניו-יורק: מו"לים, עורכים, ארט-דיירקטורים – בקיצור, אלו שבוחרים את המאיירים שאיתם ירצו לעבוד. כך שמדובר בהזדמנות נדירה לחשיפה ממוקדת… הכל טוב ויפה, אבל איך בוחרים את האחד? עברתי על פני האיורים שלי – אותם כמה עשרות שעברו כבר כמה ניפויים ומיונים שלי, אלו שאני אוהבת במיוחד. ולא הצלחתי למצוא אותו. באיור אחד אני אוהבת את הדמות, בשני את הרקע, בשלישי את הקומפוזיציה וברביעי יש טכניקה טובה… לא מצאתי אחד שיש בו גם וגם וגם. אז מה עושים?

אין ברירה. זו ההזדמנות ליצור משהו חדש.

ואז נזכרתי בסיפור שהתחלתי לכתוב לפני כשנה ומאז שוכב לו במגירה וממתין שאתפנה אליו. בהשראת הנסיעה הקרבה לניו יורק התגבשה לה החלטה – את הספר הזה אייעד מראש לחו"ל. עם ההחלטה הזו התיישבתי לעבוד על האיור: זה יהיה איור לספר החדש המתרקם לו באנגלית, והאיור הזה גם ייצג אותי בתערוכה בניו יורק. משקל רב נשא האיור הזה על כתפיו, עוד בטרם נולד…

שלב ראשון – הנושא. בספר החדש אני כותבת על משפחות של בעלי חיים מרחבי העולם. איזה בעל חיים אבחר לאיור? ידעתי שאני רוצה חיה מיוחדת, לא שגרתית, וכזו שאפשר לבטא דרכה הבעה מעניינת, כמו שאני אוהבת. הצצתי ברשימת החיות שאמורות להופיע בספר החדש והבחירה נפלה על קופי האורנג-אוטן החיים בג'ונגל.

מיד התחלתי לקרוא מידע על חייהם של האורנגים, עד שהרגשתי שאני מתחילה להתקרב אליהם ולהבין אותם טיפה.

שלב שני – התחלתי לאסוף תמונות שלהם, בעיקר בסיטואציות משפחתיות של אמא וגור, ובמקביל גם תמונות של ג'ונגלים אפלוליים וסבוכים.

השלב הבא – סקיצות בעפרון. הרים של סקיצות בעפרון… כאן רק על קצה המזלג.

אוקיי, בחרתי את הסקיצה. עכשיו מתחילה לרדת לפרטים.

ועכשיו – באיזו טכניקה כדאי לצייר? בעפרונות? צבעי מים? אקריליק?

בחרתי בעפרונות צבעוניים על גבי נייר חום.

אבל עדיין לא הייתי בטוחה. אולי כדאי בכל זאת לבדוק גם אפשרות במכחולים, עם צבעי אקריליק? אולי לתת קצת יותר תנועה ושובבות?

אחרי לבטים והתייעצויות בחרתי בראשון, המצויר בעפרונות.

אז זהו? יש לי את האחד? הממ… לא בטוח. זה עדיין לא סוף הסיפור. החלטתי להמשיך ולאייר איור נוסף מתוך אותו ספר שעליו אני עובדת. הפעם בחרתי בסצנה של פנדות בשלג.

ציירתי כפולת עמודים מתוך הסיפור, עמוד אחד עם ציור מלא ולצידו עמוד שבו ישולב הטקסט עם שני ציורים קטנים.

אז מה עדיף? קופי אורנג-אוטן בג'ונגל או פנדות בשלג? מי מהם יסע איתי לניו-יורק? בקרוב תיפול ההחלטה.

או שאולי יצוץ להם פתאום מתחרה חדש?…

במהלך חודש ינואר 2010 נתקלתי לראשונה בסמל הזה.

משהו בו צד את עיני עוד לפני שהבנתי מה הוא מסמל. במבט ראשון ראיתי שילוב יפה והרמוני בין בעלי חיים, צמחים ובני אדם. במבט שני הבחנתי במספר 2010 ואז קראתי את הכיתוב בתחתית הלוגו BIODIVERSITY והלב שלי נתן דילוג שמחה.

התרגשתי – האם באמת העולם מתחיל סוף סוף להתעניין בנושא שמרתק אותי כבר למעלה מ-20 שנה?

כל השנים התרשמתי שנושא המגוון הביולוגי מעורר זלזול במקרה הטוב, ועבור רוב האנשים לא נראה כבעיה חשובה או דחופה. והנה, הסתבר לי, שנת 2010 הוכרזה ע"י האו"ם כשנה בסימן המגוון הביולוגי.

בחודש מאי התקיים בירושלים כנס של החברה להגנת הטבע בנושא המגוון הביולוגי. היה משהו מעודד בעיני בעצם קיומו של כנס בנושא זה בישראל. בארצנו הקטנטונת, בכל פעם שיצא לי להעלות נושאים כמו חיות בסכנת הכחדה, תמיד הרגשתי שמתייחסים לדברי כאל אתנחתא קומית בלב הבעיות הקיומיות והרציניות יותר המקיפות אותנו.

מאז ומתמיד אהבתי את הטבע ובעיקר הוקסמתי מבעלי החיים. אחד הנושאים המרתקים בעיני בטבע הוא ההבנה של המרקם – אותו מרקם מורכב ועדין להדהים – מרקם החיים על פני כדור הארץ.

כולנו מכירים למשל את שרשרת המזון ומבינים שכדי שאריה יוכל להתקיים, יש צורך באנטילופה שממנה הוא ניזון. כדי שאנטילופה תתקיים יש צורך בעשב. כדי שהעשב יתקיים יש צורך באדמה פורייה, שמש, מים ועוד. אך ככל שמעמיקים להתבונן באותו מרקם חיים, מגלים שהוא מורכב הרבה יותר מששיערנו. כל הצמחים ובעלי החיים – מהלווייתן עצום המימדים ועד לחיידקים הזעירים שבזעירים – כולם יחד יוצרים בעצם חייהם את התנאים הדרושים לקיום חיים על פני כדור הארץ. הצמחים יוצרים את החמצן הדרוש לנו לנשימה, החרקים מאביקים את הפרחים ומאפשרים את המשך קיומם של הצמחים. אך בנוסף לעובדות ידועות כגון אלה, ישנם אלפי יצורים נוספים, חלקם מיקרוסקופיים, שאף על פי שאינם מוכרים לנו, התועלות שלהם רבות ומגוונות.

עם ההתפתחות המואצת של האנושות, רשת הקורים העדינה, בה קשורים כל היצורים החיים יחד, מתחילה להיפרם. המשאבים של כדור הארץ מהם אנו מתקיימים, הולכים ואוזלים. מינים של צמחים ובעלי חיים נכחדים בקצב מבהיל. כל מין שנכחד, היעלמותו משפיעה על מינים רבים סביבו. האיזון הופר. אבל רוב בני האדם לא ממש מודאגים, לא חושבים שהפרת האיזון הטבעי יכולה לפגוע בהם.

במהלך הכנס שהוקדש למגוון הביולוגי, שמחתי לשמוע את הדוברים הרבים שתיארו כל אחד בתחומו את הפעולות הנעשות כיום בניסיון לעצור ולו במעט את הפגיעה במגוון הביולוגי. אחד הנושאים ששב ועלה במהלך היום היה חוסר המודעות הציבורי לנושא זה. ניסיתי להיזכר ממתי אני מכירה את הבעיה ונזכרתי ב"ציפור הלעג", ספר שקראתי לראשונה כשהייתי תלמידה בתיכון.

ציפור הלעג מאת ג'ראלד דארל

בנערותי, הערצתי את ג'ראלד דארל, הסופר וחוקר הטבע שאחראי באופן אישי להצלתם של מספר מיני בעלי חיים מהכחדה וודאית. אחרי שהוקסמתי מקריאת "משפחתי וחיות אחרות" לא עצרתי עד שלא מילאתי את המדף בכל ספרי ג'ראלד דארל שתורגמו לעברית (ואפילו כמה שלא תורגמו). אני יכולה לומר כיום שדמותו של ג'ראלד דארל העניקה לי השראה והשפיעה רבות על החלטתי לכתוב ולאייר ספרי ילדים העוסקים בטבע ובעלי חיים.

מרבית ספריו של ג'ראלד דארל מספרים על דברים שקרו באמת (פחות או יותר) בחייו ובעיקר במהלך מסעותיו בעולם כחוקר טבע. אבל קראתי גם ספר אחד שכתב מדמיונו, כשהוא מתבסס על ניסיונו העשיר כחוקר טבע בפינות הנידחות ביותר של העולם ועל היכרותו הקרובה והאוהבת עם בני אדם מכל העולם. הספר, שיצא לאור בשנת 1981 נקרא "ציפור הלעג" והוא מתאר, דרך התרחשויות באי קטנטן ודמיוני, את הבעיה של משבר המגוון הביולוגי. האי הקטן ממחיש בזעיר אנפין את המתרחש בעולם כולו כיום. הוא מראה כיצד קשורים ותלויים זה בזה כל היצורים החיים ועימם בני האדם. אך מרבית בני האדם בסיפור מנסים בכל כוחם להתכחש לתלות זו, כאשר הם מונעים בעיקר משיקולים קצרי-רואי של כסף וביטחון צבאי.

במרכז העלילה עומד ויכוח עז בין תושבי האי לגבי תוכנית בריטית להקים באי שלהם שדה-תעופה צבאי גדול. המתנגדים טוענים שהקמת שדה-התעופה תגרום להרס של בית גידול ולהכחדה של מין של ציפור (המכונה ציפור הלעג) ומין של עץ (אומבו) שהם אנדמיים, כלומר מתקיימים אך ורק באי זה. בין הויכוחים בסיפור טוען סר לנסלוט, יו"ר הארגון העולמי להגנת מינים (דמות דמיונית כמובן):

"אנו כורתים במו ידינו את הענף שעליו אנו יושבים…איננו אלא מפצירים לגלות זהירות. עכשיו, הטענה הרווחת היא, מה צורך יש לנו ביצורים הללו, עם הטכנולוגיה הנפלאה שעומדת לרשותנו, עם שליטתנו בטבע, עם יכולתנו לעצב את גורלנו במו ידינו? והתשובה הפשוטה היא שאיננו יודעים… אני בוודאי בעד שימור העמק, משום שמלבד העניין הביולוגי שבו, איננו יודעים כמה חשוב הוא עשוי להיות." ואכן, במהלך הסיפור הולכת ומתגלה חשיבותו המפתיעה של העמק עבור תושבי האי. מתברר להם שאם ייעלמו ציפור הלעג ועץ האומבו, ייגרם נזק בלתי הפיך למקור הפרנסה העיקרי של האי.

בסופו של יום הכנס הוקרן הסרט התיעודי HOME של הבמאי הצרפתי יאן ארטוס-ברטרנד. סרט מרהיב ואמנותי המצולם מן האוויר ומקיף את העולם. יחד עם המראות המרהיבים נשמעות, בקולו של קריין, עובדות רבות, בזו אחר זו – כמויות, מספרים, אחוזים, תאריכים -המתארים את התהליך המואץ של הפיתוח האנושי והשפעותיו המצמררות. לקראת סוף הסרט, מראה הבמאי גם פעולות הפוכות, של הצלה ושיקום שנעשות ברחבי העולם, וטוען כי הפתרונות קיימים בהישג יד כבר היום, צריך רק ליישם אותם.

יצאתי מיום הכנס, כשבראשי מהדהד משפט אחד, שחזר בסרט מספר פעמים:

"מאוחר מידי להיות פסימיים."

סוף סוף גם אני הייתי ביריד הבינלאומי לספרי ילדים בבולוניה, איטליה. שנים שמעתי על היריד, בעיקר ממאיירות שסיפרו על חוויה מרתקת ובלתי נשכחת. קיבלתי הרבה עצות לפני הנסיעה והתכוננתי בקפידה: הכנתי תיק עבודות, הדפסתי גלויות ושלחתי המון אימיילים למו"לים מכל העולם שמציגים ביריד ואפילו הצלחתי לקבוע מראש מספר פגישות. הכל היה מוכן אבל עדיין לא ממש ידעתי למה לצפות.

אני נכנסת ליריד הספרים בבולוניה

היום הראשון ביריד היה בעיקר הלם: כל כך הרבה דוכנים, כמויות אינסופיות של ספרים ואיורים וגם המון מאיירים מכל העולם שמסתובבים עם הפורטפוליו שלהם ועם תקווה קטנה שמישהו יגלה אותם. אני נותנת לעצמי סתם לתעות במבוכי הביתנים הארוכים ולספוג את האווירה.

קיר המאיירים – קיר ארוך ארוך המשמש כלוח מודעות עבור המאיירים. הקיר מתמלא במהירות בפוסטרים, גלויות, כרטיסי ביקור של מאיירים מכל הארצות ומכל הסגנונות. אני תולה גם את הדף שלי. המאיירת ענבל שריד שבאה איתי ליריד, מפתיעה ברעיון מקורי: היא פיסלה מעיסת נייר את ראש הזאב מכיפה אדומה שנושא בפיו סלסילה לכרטיסי ביקור. ראש הזאב בולט החוצה מהקיר ומושך תשומת לב. עד מהרה יוצר הזאב של ענבל באזז של ממש – אנשים מדברים עליו, מצטלמים איתו… הזאב הפך לאטרקציה המרכזית של הקיר!

קיר המאיירים ביריד - הזאב של ענבל והחתול הלבן שלי

ביום הראשון של היריד יש עדיין מקום פנוי בקיר וכולם מנומסים אבל בימים הבאים זו כבר מלחמת הישרדות- הציורים עולים אחד על השני ונאבקים על כל מילימטר פנוי…

ועכשיו... מי מצליח למצוא את הזאב ואת החתול?

פגישות עם מו"לים – היריד מאפשר למאיירים הזדמנות נדירה לפגישה אישית עם עורכים וארט-דיירקטורים מהוצאות ספרי הילדים הגדולות והחשובות ביותר בעולם. חוויה לא קלה. קודם כל עומדים בתור – בממוצע 30-40 דקות, לפעמים יותר. מידי פעם אני מציצה בשולחן שבו נערכת הפגישה ורואה קצת איורים מתוך תיקי עבודות של מאיירים. הרמה גבוהה מאד, הן מבחינת איכות מקצועית ושליטה בטכניקות והן מבחינת סגנונות מגובשים ומקוריים. כשמגיע תורי אני זוכה (כמו האחרים) לרפרוף מהיר, לפעמים אפילו חסר סבלנות. נראה שהעורך שיושב מולי מקבל את ההחלטה תוך 3 שניות בערך מרגע שמבטו נוחת על תיק העבודות. מתוך נימוס הוא מקדיש לי דקה או שתיים נוספות, עד שהוא אומר משהו כמו: נחמד מאד, אבל זה לא הסגנון שאנחנו מחפשים.

הפגישות שנקבעו מראש יותר נעימות. אלו מו"לים שהביעו התעניינות באיורים שלי ולכן הפגישות ארוכות ורגועות יותר, אם כי עדיין קשה לדעת אם הן יובילו לתוצאה מעשית.

את הספרים עצמם אפשר לחלק לשני סוגים – ספרים מסחריים יותר שהם בד"כ צבעוניים מאד, עם איורים חמודים, וספרים מיוחדים אמנותיים המכוונים לקהל מתוחכם יותר. פגשתי ביריד את הסופר יהודה אטלס ושוחחנו שיחה קצרה. יהודה כבר ביקר ביריד מספר פעמים והוא אומר שמעניין לשים לב אילו ספרים "גורמים" לי לפתוח אותם. מתוך השפע העצום הזה של מאות אלפי ספרי ילדים המוצגים כאן – איזה ספרים מושכים ומסקרנים אותי? במהלך היריד המשפט הזה הולך איתי וכל הושטת יד לספר הופכת למודעת, ואני מנסה לבחון ולהבין מה גרם לי בכל פעם לפתוח ספר.

תערוכת האיורים

הייתי מלאת ציפייה לקראת הביקור בתערוכת האיורים. לתערוכה זו נבחרו כמה עשרות מאיירים מרחבי העולם מתוך אלפים רבים שהגישו את איוריהם. התערוכה אמורה לייצג את החידושים בתחום איורי ספרי ילדים ואת הכישרונות הגדולים ביותר בתחום כיום. שמחתי לגלות ייצוג מכובד מאד לישראל – שלוש מאיירות נבחרו לתערוכה: עופרה עמית, נטלי פודלוב ואורית ברגמן. האיורים הישראליים שנבחרו באמת יפים מאד בעיני, מקוריים וברמה מקצועית בינלאומית. מחמם את הלב…

איור של אורית ברגמן ואיור של נטלי פודלוב בתערוכת המאיירים ביריד

עוד כמה איורים בתערוכה מושכים את תשומת ליבי ומעניינים אותי אבל אני יוצאת מהתערוכה בתחושה לא נעימה של אכזבה. ציפיתי לתערוכה מרהיבה וססגונית, אפילו שמחה, כי הרי מדובר באיורים לספרי ילדים! אבל התערוכה באופן כללי ממש קודרת ועצובה. פלטת הגוונים השלטת באיורים נעה בין גווני אפור-שחור לחומים למיניהם.  הדמויות בד"כ עצובות או מפחידות. נראה ששמחת חיים יצאה מהאופנה או אפילו הפכה למילת גנאי מיושנת. ילד שהיה נקלע לתערוכה (בעקרון אין כניסה לילדים ליריד) היה יוצא מדוכא מהתערוכה או משועמם. אני הייתי ממליצה להכניס שניים-שלושה ילדים לועדת השיפוט, הרי הם הקהל בסופו של דבר, לא?

הבוקר השלישי מתחיל עם תצוגה ישראלית שלנו בדוכן של האגודה הבינלאומית לסופרים ומאיירים לילדים SCBWI . התצוגה בדוכן זה מתחלפת כל שעה-שעתיים לארץ אחרת, ועכשיו הגיע תורנו. המאיירות נדיה עדינה רוז וענבל שריד מסדרות יחד איתי את התצוגה הישראלית. הבאנו אפילו קערות עם במבה כדי לכבד את העוברים ושבים. מעטים האמיצים שמעזים לטעום מן המאכל האקזוטי… מידי פעם אנשים מתעניינים, עוצרים, מעיינים בתיק העבודות הישראלי שהבאנו ובספרים. מו"ל אחד ממקסיקו אפילו מתעניין באחד מהספרים שלי ורוצה לקנות את הזכויות!

נדיה עדינה רוז, ענבל שריד ואני בתצוגת המאיירים מישראל בדוכן SCBWI

פתאום כאילו מתהפך לו גלגל המזל שלי… בהמשך היום הפגישות שלי מוצלחות מאד ושלוש מהן עוברות לפסים מעשיים של עלויות ולוחות זמנים. הוצאה אחת מברזיל אפילו מזמינה אותי ליצור עבורם ספר כסופרת/מאיירת. זהו יום מרגש מאד עבורי. התחושה שליוותה אותי ביומיים הקודמים שאני אחת ממיליון, משתנה. עכשיו אני מבינה שצריך פשוט למצוא את ההוצאות המתאימות. החיפוש לא קל בכלל, אבל כל הקלישאות האלה של להאמין בעצמך ולא לוותר, מוכחות שוב כנכונות.

אני חוזרת הביתה עם המון השראה ורעיונות (והמון ספרים שקניתי ביריד…). עם רצון ומוטיבציה להשתפר, להתקדם ולעלות למדרגה הבאה!

להתראות ביריד הבא!

לקראת פורים, עיינתי בכמה ספרי ילדים העוסקים בילדים מחופשים – ולאו דווקא בפורים. תוך כדי עיון בספרים עלו לי מחשבות לגבי משמעות התחפושת: איך יכולה תחפושת לגרום לשינוי באישיות והאם התחפשות היא אימוץ של זהות אחרת או אולי להפך?

אני מזמינה אתכם לקרוא את הכתבה שלי שפורסמה באתר גולדה, שבה בחנתי את הנושא דרך שני ספרי ילדים מקסימים. בכל אחד מהספרים מסופר על ילד שמזדהה עם התחפושת שלו עד שהיא הופכת לחלק ממנו.

לקריאת הכתבה: מדוע אנחנו מתחפשים?

תמונה מילדותי, כשהתחפשתי לבילבי

בחוה"מ סוכות הדרכתי טיול משפחות של החברה להגנת הטבע, ושוב נוכחתי ביופי ובקסם של הסקרנות האנושית, אשר מרוכזת בכמויות גדולות דווקא בקטנים שבינינו – בילדים.

טיילנו בפארק חוף השרון המקסים שליד געש. במהלך הטיול נתתי לילדים כמה תרגילים ומשימות שהפעילו אצלם את בלוטת הסקרנות והפכו אותם לחוקרי טבע קטנים ונלהבים.

למשל – כשטיילנו במרומי המצוק, ראינו פריחה של נר הלילה החופי ושל חבצלות החוף. במקום להרצות על הפרח ותכונותיו נתתי לילדים לגלות בעצמם: ביקשתי מהילדים לספור את עלי הכותרת ואת האבקנים, למצוא את עמוד העלי של הפרח (העמוד הגבוה המתנשא מעל האבקנים) ולהרגיש בעזרת האצבע מה קורה כשנוגעים באבקנים (מתפזרת מעט אבקה על האצבע) ומה קורה כשנוגעים בצלקת שבראש עמוד העלי (חשים שהיא דביקה). תוך מספר שניות הילדים התפזרו בשטח, מצוידים בזכוכיות מגדלת, כל אחד בחר לו פרח והתחיל לחקור אותו (כמובן בזהירות, מבלי לפגוע בפרח).

הילדים חוקרים את הפרחים

מראם של הילדים השקועים בחקר הפרחים בשדה, מביטים דרך זכוכית המגדלת, נוגעים בעדינות, וקוראים קריאות נלהבות בכל פעם שהם מגלים או מבינים משהו חדש – פשוט חימם את הלב. מי אמר שילדים לא אוהבים ללמוד? צריך רק לתת להם את הגירוי הנכון, ואת פעולת הלמידה הם כבר יעשו בעצמם, מרצונם החופשי.

במשימה אחרת, ישבנו במרפסת התצפית הצופה לים מגובה 40 מטרים ( אחת מתצפיות הנוף היפות בישראל, לטעמי). הילדים התבוננו בים וציירו אותו בצבעים על הדף. כדי לאתגר אותם אמרתי להם שעליהם להשתמש לפחות בשלושה צבעים שונים כדי לצבוע את הציור. בעזרת משימה פשוטה זו, הילדים חידדו את התבוננותם וחיפשו אחר הגוונים השונים בים. כך התקבל ציור יפה ועשיר הרבה יותר, וחשוב מכך – הילדים נהנו מן האתגר וציירו באמת מתוך התבוננות במה שהם רואים ולא מתוך מה שהם "יודעים" – שהים הוא כחול.

מציירים את הים בפארק חוף השרון

אני מזמינה אתכם ההורים, לראות בטיולים בטבע הזדמנות נפלאה ללימוד מתוך הנאה וסקרנות ולשלב בכל טיול משפחתי רעיונות פשוטים של משימות וחידות שיהפכו את ילדיכם לחוקרים קטנים. אני בטוחה שתופתעו לגלות גם דברים חדשים שאתם עצמכם לא הכרתם…

בטיולים הרבים שאני עורכת עם ילדים, אני לומדת משהו חדש בכל טיול – דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, והעיניים החקרניות של הילדים היטיבו לגלות.

לעוד רעיונות, משימות ופעילויות שתוכלו ליישם בטיול המשפחתי שלכם.

בילדותי גדלתי במשפחה חובבת טבע וטיולים. ההורים שלי מאד אהבו לטייל, וכל אחד מהם – בדרך מעט שונה. כילדה, פעמים רבות התלבטתי בזמן ההליכה בטיול באיזו דרך כדאי לבחור הפעם – הדרך של אבא או הדרך של אמא?

ה"דרך של אבא" היתה בדרך כלל –  ללכת, ללכת הרבה ומהר. להנות מהאתגר שבהליכה – לטפס, לעבור במעברים מפותלים, לרדת בסולמות. לדעתו טיול טוב הוא טיול שבו "מרגישים" את ההליכה, מתאמצים, גומאים מרחקים. השיא מבחינתו הוא להגיע לפסגה, למצפור, למקום גבוה שממנו נשקף נוף רחב ידיים.

ה"דרך של אמא" לעומת זאת, היא –  להתבונן, לעצור, לצלם. לשים לב לכל פרט בדרך כדי לא לפספס שום דבר מעניין, לזהות את הצמחים, לצלם פרפר, להקשיב לציוץ הציפורים, לגלות מאובנים וסלעים מיוחדים. לאמא חשוב מאד לחזור הביתה עם תמונות טובות שהצליחה לצלם בטיול.

כמו שאפשר לנחש, פעמים רבות נוצרה בעיה, כיוון שאבא רצה ללכת במהירות ואמא רצתה לעצור בכל פעם שגילתה משהו. ואני שאלתי את עצמי – מהי הדרך הנכונה? מי צודק?

תמונה מילדותי, יושבת בשדה נוריות

לפעמים החלטתי שהיום אני בדרך של אבא, ואז נהניתי מההליכה המהירה, מהאתגר להשיג את אבא ולהגיע ראשונה! פעמים אחרות החלטתי שהיום אני הולכת בדרך של אמא – עוצרת, מתבוננת, מחפשת דברים מעניינים.

במהלך טיולי הילדות האלה, גיליתי גם מה הם הדברים שאני הכי אוהבת בטיול. החוויה הכי מרגשת מבחינתי הייתה לצפות בבעלי החיים בטבע – רגעים קצרים וחמקמקים: חרדון מתחמם בשמש, להקת ציפורים מתעופפת מעלינו, שפני סלע מציצים מסדק בסלעים, צבי ביצה שוחים בנחל… אלו הרגעים ש"עשו" לי את הטיול.

לפעמים צילמתי בעצמי את הנוף, ישבתי לצייר פרח יפה או אספתי אבנים מיוחדות.

ולפעמים… לפעמים בכלל לא רציתי לטייל. התלוננתי וחשבתי שההורים שלי מטיילים יותר מידי וקצת קינאתי בחברות שלי מהכיתה שישנו עד מאוחר, נחו בבית, שיחקו.

כיום, כשאני חושבת על כל אותם טיולים ברור לי דבר אחד – ההורים היקרים שלי העניקו לי חוויות ילדות מדהימות. הטיולים הרבים, שלפעמים קיטרתי עליהם, נספגו לתוכי והפכו לחלק ממני. כל אחד מהורי לימד אותי את הדרך שלו ומתוך הדרך שלהם והטיולים הרבים צמחה הדרך שלי…

כיום אני יוצאת לטיולים כדי לאסוף חוויות: לערוך תצפיות על בעלי חיים, להתבונן בצמחים ובנוף ומכל אלה לקבל השראה כדי ליצור – לכתוב, לצייר, לפסל…

אז מה מעניין אתכם? מה אתם אוהבים לראות ולחוות בטיול? מהי הדרך שלכם?